<h1>חדושי רבינו קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] הכל לאיתויי מאי לאיתויי עבדים. פי' שיכול לעלות לארץ ישראל אם האדון אינו רוצה לעלות, וכן האדון יכול לכופו לעלות עמו ולעבדו שם, (ובעבר הירדן) [ובעבד עברי] עסקינן, אבל עבד כנעני לא. דדוקא היכא שברח לארץ הוא שאין יכול להוציאו משם, אבל שיוכל לעלות על כרחו של אדון הא ודאי לא. ותדע לך דהכי הוא דהא אין הכל מוציאין אמרינן דאתי לאיתויי עבד כנעני שברח אין מוציאין אותו משם, ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני, אין הכל מוציאין למה לי, השתא על כרחו של אדון עולה צריך לומר שאין מוציאין אותו, אלא ש"מ כדפרישנא דרישא בעבד עברי וסופא בעבד כנעני וכן פרש"י ז"ל, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' דהכל מעלין [הכוונה] אפילו עבד כנעני מפני שהוא חייב במצות כ(א)נשים, שזה אינו נראה וכדכתיבנא.
<h2>דף ה.</h2>
[כתובות נ"ח ע"ב] והא דאמר ר' מאיר הקדש, אפשר דדוקא כשאמר לכשיעשה, הא לאו הכי לא דע"כ לא שמעינן ליה לר' מאיר אלא באומר לכשתגייר לכשתשתחרר אבל המקדש גויה או שפחה סתם ודאי אינה מקודשת. אי נמי איכא למימר דכיון דסבר ר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי הקדש [תמורה כ"ז ע"ב] הכא נמי [כמו] שאמר לכשיעשה, או לכשיבואו בעולם דמי.
<h2>דף ז:</h2>
[כתובות צ' ע"א] ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמאן דאמ' מה שגבה גבה משו' דקסבר שעבודא לאו דאוריתא, ובדין הוא דבין מלוה בשטר בין מלוה על פה דלא תטרוף ממשעבדי, אלא מבני חרי בלחוד הוא שגובה משום פריעת בעל חוב מצוה, וכופין אותו לקיים מצות עשה, ולא אמרו דמלוה בשטר גובה מן הלקוחות אלא כדי שלא ינעל דלת בפני לווין, שא"ת אינו גובה אף הוא לוה ומוכר כדי שלא יטרוף ממנו כלום. והאי טעמא גבי לקוחות בלבד הוא דאיתיה, אבל גבי בעל חוב לא, דכיון דתרוייהו בעלי חוב נינהו ליכא משום נעילת דלת ואוקמוה אדינא משום דעד שאתה נועל דלת בפני זה אתה פותח בפני אחר. ועוד דהאי מלתא לא שכיחא היא דבעל חוב לאו אדעתא דאם קדם ותפס שיהא שלו הוא מלוה מתחלה, ואם בא לב"ד שיפסיד, הילכך גבי בעלי חוב אוקמוה אדינא ואמרו דמה שגבה גבה, ומאן דאמ' לא גבה אפש' נמי דס"ל שעבודא לאו דאוריתא, אלא דקסבר דלאו פלוג רבנן במשועבדים בין לקוחות לבעלי חוב. אי נמי קסבר דשעבודא דאוריתא ואנן קיימא לן כמאן דאמ' מה שגבה לא גבה. וכן פסק רבי' אלפסי, ור"ח ז"ל, ורבי' האיי גאון ז"ל. וראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן [צ"ד ע"א] גבי הרביעית נוטלת שלא בשבועה רב נחמן אמ' דכולי עלמא מה שגבה לא גבה, ושמואל נמי דמוקי פלוגתייהו בהכי הא אמ' דרבנן הוא דסברי דמה שגבה לא גבה, ויחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דרב נחמן ושמואל אית להו דמה שגבה לא גבה, אנן קיימא לן כותייהו. ועוד דהא קיימא לן דשעבודא דאוריתא, וכיון דשעבודא דאוריתא דינא הוא דמה שגבה לא גבה. ויש מביאין לזה ראיה ממתני' [צ"ה ע"א] דמי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה. אלמא דבעל חוב מאוח' שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. וההיא לאו ראיה היא דאם איתא לא הוה שתיק גמ' מינה, והוה לן למימ' עלה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, והוה לן לאקשיי מינה למאן דאמ' מה שגבה גבה, אלא התם טעמא משום דליכא קדימה דגובייאנה דכיון דשניהם באות כאחת לב"ד כשהשניה מוציאה הנכסים מיד הלוקח יד הראשונה עמה בשדה קודם שהספיקו הנכסים לבא ברשות שניה, דכל שנתרוקן זכות הלוקח זכה ראשונה בנכסים. וכן כתב עלה הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא ראיה מיניה [ד]הכי הלכתא דמה שגבה לא גבה וכדכתי'. והא דאמרי' במס' ערכין בריש פרק אין (מעריכין) [נערכין (ז' ע"ב)] אמר רב אדא בר אהבה היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי ונתן ארבע בשניה ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן, מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. איכא למי' דהתם הוא בהקדש שאין הקדש מוציא מידי הקדש, ובעל חוב דקאמ' לאו דוקא. אי נמי דהתם הוא במטלטלין כפשטה, ואין דין קדימה במטלטלין, הילכך בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. אי נמי התם הוא דתרוייהו מלוה על פה נינהו, דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ומלוה על פה כיון שאינה טורפת מן הלקוחות לית בה דין קדימה הרמב"ן ז"ל. ולקמן נאריך בדין זה בס"ד.
<h2>דף כ:</h2>
והא דאמר ר' מאיר הקדש, אפשר דדוקא כשאמר לכשיעשה, הא לאו הכי לא דע"כ לא שמעינן ליה לר' מאיר אלא באומר לכשתגייר לכשתשתחרר אבל המקדש גויה או שפחה סתם ודאי אינה מקודשת. אי נמי איכא למימר דכיון דסבר ר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי הקדש [תמורה כ"ה ע"ב] הכא נמי [כמו] שאמר לכשיעשה, או לכשיבואו בעולם דמי.
<h2>דף כא:</h2>
ואמרי' [כתובות צ"ח ע"א] ותיבעי לך הכרזה. כלומ' דהא בהא תליא דאי מכרזא ליכא למיחש לשמא גבתה יותר ואינה צריכה שבועה, ואי לא מכרזא צריכה שבועה. ואיהו אהדר ליה דפשיטא ליה דאינה צריכה הכרזה ואפ"ה קא מיבעיא ליה אם צריכה שבועה אם לאו, ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואיכא למדק מאי שנא אלמנה שמוכרת לעצמה בלא הכרזה, והלא ב"ד מומחין שמוכרין לצורך אלמנה אין מוכרין אלא בהכרזה וכדתנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומים ל' יום, ומכריזין בבקר ובערב על מנת (שלא) ליתן לאשה בכתובתה. ואיפש' דאיהו כיון שב"ד מסרו לה הדבר שבח הוא לה ומדקדקת שפיר במה שהיא מוכרת, וכיון שנשבעה שלא גבתה יותר, שוב אינה צריכה הכרזה, שהרי היא מדקדקת יפה יפה, אבל ב"ד צריכין הכרזה זה נראה טעם הענין, ומיהו אלמנה שמכרה שלא בב"ד צריכה להשבע שבועה אחרת דהינו שלא נהנית מכתובתה כלום, אבל הבא ליפרע מנכסי יתומים ויש לה לעשות שבועה זו קודם שנמכור בנכסים דנראה דאין לה רשות למכור קודם שנתברר אם יש לה אצלם כלום, וצ"ע אם מכרה קודם שנשבעה שבועה זו אם ממכרה ממכר או לא שהרב אלפסי ז"ל כתב בתשובת [שאלה] שאם מכרה האלמנה קודם שתשבע מה שעשתה עשוי. והביא ראיה מדתנן אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד, ואמרי' עלה בגמ' בשלמ' מן הנשואין משום מזוני. אלמא דבשלא נשבעת עסקי', דאי בנשבעת היאך אית לה מזוני, דהא משעה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעה אין לה מזונות, ואפ"ה אמרי' שמוכרת היא לכתחילה שלא בב"ד. והא לאו ראיה היא כלל דאפשר שנשבעה בב"ד, ואפ"ה לא אבדה מזונותיה וכגון שלא תבעה כתובתה, אלא שנשבעה כי היכי דלא ליפסדו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה, דהא קימא לן דאין אדם מוריש שבועה לבניו או שרצת להשבע כדי שבשעה שתרצה לגבות כתובתה לא תצטרך להשבע. ועוד דההיא הא אפשר לפרושה בענין אחר וכמו שפרשתיה למעלה בשלמ' מן הנשואי', כלומ' איכא מזונות ומשום מזוני מוכרת שלא בב"ד. ועוד דאפי' לפי פי' רבי' ז"ל שפיר מקשי' בשלמ' מן הנשואין משום מזוני דאפי' איתא כדקאמ' רבי' ז"ל דתבעה כתובה ואישתבעא ופסדא מזוני, אפ"ה דינא הוא דמזדקקי' לה בסוף כיון דמזדקקי' לה מעיקרא משום דתפסוד מזוני, דאי לא אף היא לא תבא לתבוע כתובתה. ובענין זה אמרי' התם בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] ומקשי' למאן דאמ' (רב מזדקקי') נזקקי' לנכסי יתומים לצורך כתובה, הינו משום דמפסדא מזוני מדתניא שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, ולדידיה היכי שבקי' מזוני דודאי מפסדא ונקטי' הכרזה דלא ידעי' אי (ממחינן) [מרוחינן] או לא (ממחי') [מרוחי'] ופרקי' הא לא קשיא בתובעת כתובתה בב"ד דמפסדא מזוני. ומקשי' אי אין לה מזוני אזדקוקי נמי לא מזדקקי', כיון דטעמי' משום דמפסדא מזוני הוא. ופרקי' כיון דאזדקיקנא לה מעיקרא מזדקיקנא לה בסוף. כלומ' דאלו אין נזקקי' לה בסוף, א"כ היא לא תבא מתחלה לתבוע כתובתה בב"ד ואל תפסיד מזוני, ואע"ג דלא דמו דהתם הוא דאי לא מזדקיקנא לה בסוף אין נזקקי' לה כל עקר בהא הוא דאיכא למי' דאיתא לאימנועה, אבל הכא הא אפש' לה בב"ד מומחין, מ"מ ראיה דרבי' ז"ל לאו ראיה היא וכדכתי' לעיל, וכיון דכן נראין דברים שאם מכרה קודם שתשבע שמכרה בטל, שהרי בודאי אין לומ' שתמכור קודם שנתברר אם יש לה אצלם כלום, וכיון שהדין כך כל שלא עשתה כן מכרה בטל, דהוה ליה כב"ד שמכרו שלא בהכרזה דמכרן בטל, וכן דעת רבי' ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ממה שפי' בכאן אע"פ שאין פירושו מחוור כל הצורך.
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות ק' ע"ב] והא דאמרי נהרדעי לכרגא, ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא. לאו הכרזה דל' יום קאמרינן שלא יהא מוטל שם עד ל' יום, אלא אפי' הכרזת שעה קאמ' [עי' רא"ה], ורבותינו בעלי התוספו' ז"ל [לעיל פ"ז ע"א, גיטין נ"ב ע"ב] פירשו דהא לא נצרכה אלא בשלוו לצורך כך, כגון שלוו לצורך קבורה או לצורך מזונות או לצורך כרגא, ובהא הוא דקאמרי דמזבנינן בלא אכרזתא, כי היכי שלא תנעול דלת בפני לווין לדברים אלו. אבל ליכא לפרושי [כ"פ רש"י] כרגא לפרוע כרגא דיתמי, וכן למזוני למזוני דיתמי, ולקבורה דידהו, דהא פשיט' דמזבנינן בלא אכרזתא, דבכל צרכי היתומים מזבנינן בלא אכרזתא, כגון ללבוש או ליקח להם ספר תורה או שוורים. והכי מוכח בכריתות [עי' ערכין כ"ב ע"ב] דלא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חנה. ואפשר נמי לפרש [כ"כ הרא"ה] לכרגא, לכרגא דאבוהון, ולקבורה דידיה, ומזוני למזון האשה והבנות. אי נמי כגון שלוו להם מאחרים כדעת רבותי' הצרפתים ז"ל [תוס' שם], אבל צרכי היתומים אין צריכין הכרזה.
והא דאמרינן דאבדה מזונותיה בשתבעה כתובתה, אמרינן בירושלמי [להלן פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי, הא מן האונס לא, כהדא ארמלתא דר' אבדימוס רמון בה (אמרינן ליה) [אמרו לה] ר' בא בר כהן בעי לך, תבעה פורנא ואבדה מזוני, מן (דאתי בעון) [דאיתידעין] מילא אעילון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונה. שמעי' דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דזו כבר נתפייסה ואפ"ה אהדרה למזונהא.
<h2>דף כד.</h2>
[כתובות נ"ד ע"א] אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין. וקיימא לן כרב דאע"ג דריהטא דמתני' דערכין [כ"ד ע"א] כוותיה דשמואל, כי מעיינת בה שפיר הלכתא כותיה דרב, מאי טעמא דכי אקני לה אדעתא דמיקם קמי', אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה. כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא באלמנה שמין מה שעליה, אבל בגרושה לא דאיהי לא נפקא אלא דאיהו הוא דמפיק לה בעל כרחה. והאי דיוקא ליתא דאנן אדעתא למישקל ומיפק קאמרי', ומה לי גרושה ומה לי אלמנה, דאלמנה נמי לא מפקה מדעתה ומשמיא הוא דמפקי לה בעל כרחה. ועוד דגרושה נמי איהי ודאי נפקא, דאי לא דאיהי מצערא ליה לא הוה מגרש לה. הילכך בגרושה נמי שמין מה שעליה וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל.
וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושין או כיוצא בזה אמרינן דמשקל ומיפק לא אקני, אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה, ולא שייך האי טעמא דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ונפל ביניהון אוסיא מי איכא למימר דלא הויא מתנה הא ודאי לא. ותדע לך נמי דהא איכא מאן דאמר התם בבא בתרא [נ"א ע"ב] במתנה קנאה והבעל אוכל פירות, ואם איתא להאי סברא דאפילו במתנה אמרינן דאדעתה למשקל ומיפק לא אקני לה, א"כ מה נתן לה שהרי בחייה אוכל פירות, ואם תתאלמן או תתגרש הרי חזרה מתנתו אלא ודאי כדפרישנא.
<h2>דף כח.</h2>
[כתובות נ' ע"א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. פירוש, בחייו אבל לאחר מותו כל מה שירצה, ואמרו בירושלמי [בפרקין ה"ח] ומייתיה לה ר"ח ז"ל אם אתה אומר חומש כל שנה, לחמש שנים כלה את הכל, ופריקי פעם ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר.
